הבוקר התחיל בדיוק כמו כל יום אחר. הקפה שעל שולחני עדיין מהביל, ואצבעותיי מדפדפות בדפי העבודה. מחשבותיי נדדו קדימה, אל הערב המיוחד שבו חברי הטוב יכרע ברך ויציע נישואין לאהובתו מול כל החברים והמשפחה.
אבל הרגעים השגרתיים הללו, שנראו כה מבטיחים, נקטעו באחת. מתוך המולת המשרד שמעתי את ורד, אחת הנציגות שאני אחראי עליה, מתווכחת בקול רועד עם לקוחה זועמת. בקשתה של האישה לשוחח עם מנהל גרמה לי להתקרב לעמדתה של ורד, בתקווה שאוכל להרגיע את המצב.
ניסיתי. באמת שניסיתי. הסברתי ללקוחה כי האיחור במשלוח אינו קשור אלינו וכי נעשה הכול כדי לסייע במהירות האפשרית. אך המילים שלי התעופפו ברוח, כאילו לא נאמרו כלל. קולה של האישה הלך וגבר, וכשהיא בשיאה, היא ירתה לעברי מילים שצרבו את נשמתי: “מי שם אותך למנהל? אתה אתיופי מסריח!”
לרגע עמדתי דומם, לא מאמין למשמע אוזניי. הזמן עצר. הלב שלי כאילו נשבר לאלפי רסיסים, וכל רסיס הכאיב יותר מקודמו. הדמעות החלו לזלוג, ואני נסוגתי כמה צעדים אחורה, מחפש מעט אוויר לנשימה. ורד ניגשה אליי, לחשה מילות עידוד וביקשה שאתעלם, אבל איך אפשר להתעלם כשכבודך נרמס ככה?
בסיום המשמרת חזרתי הביתה, מותש, פגוע ונבול. הערב שכל כך חיכיתי לו, מסיבת הצעת הנישואין של חברי הטוב, כבר לא היה לי כוח אליו. תחושת העלבון לא נתנה לי מנוח, העיקה עליי בכל רגע, וגררה אותי לשבוע של מועקה מתמשכת.
בסופו של דבר, החלטתי שאני לא יכול להבליג. פניתי לעמותת טבקה, שסיפקה לי אוזן קשבת וכתף תומכת. כעת הם שוקדים על הכנת כתב תביעה בגין לשון הרע, בתקווה להשיב מעט מהכבוד שאבד באותו רגע נורא.
עמותת טבקה קוראת לכל מי שנפגע/ה מאמירות גזעניות או התנהגות משפילה לפנות לסיוע בטלפון : 072-2424622.
