היה זה ערב חמישי, אחד מאותם ימים שבהם כל שרציתי היה פשוט להשתחרר, לצחוק ולהיות חלק מהחבר’ה – בלי קשר למה שעברתי במהלך השבוע.
אני, ד’, צעיר בן 25, יצאתי עם חברים למועדון בתל אביב, לחגוג יום הולדת של חבר קרוב. כל מה שנחוץ כדי להיות מאושר, נכון? ערב רגוע, חברים טובים, אווירת סוף קיץ, מוזיקה טובה – כל מה שצריך לערב מושלם.
אבל אז, בלי כל הכנה מוקדמת, התהפך עולמי ברגע. המציאות טפחה על פניי. משהו התרחש – משהו ששבר אותי, שגרם לי להרגיש כאילו העולם כולו הסתובב כנגדי. עמדתי בתור יחד עם חבריי – כל אחד מהם נרגש, צוחק, מדבר. הם נכנסו פנימה בקלות, בלי כל קושי. כולם, חוץ ממני!
כשהגיע תורי, המאבטח הביט בי ואמר בקרירות: “יש רשימת מוזמנים.”
שמעתי את המילים האלו ולא האמנתי. מה זאת אומרת? גם חבריי (שאינם ממוצא אתיופי) לא היו ברשימה. אז מדוע דווקא אני לא יכול להיכנס? הסתובבתי, הבטתי בהם – כולם נכנסו, ואני נותרתי שם, מופתע ומבולבל.
ניסיתי להבין, אולי לא שמעתי נכון. פניתי אליו שוב ושאלתי בתמימות: “למה אני לא יכול להיכנס? אני לא מבין.”
הוא לא היסס. בקול כמעט מזלזל, מבלי להרים את עיניו, השיב: “זה ערב סגור.”
ושם, באותו רגע, כל שחשתי היה כאב צורב. משהו לא הסתדר. זה לא היה ערב סגור – זה היה ערב שבו אני לא שייך. לא בגלל מי שאני, לא בשל התנהגותי או אישיותי – אלא אך ורק בשל צבע עורי.
הדמעות זלגו מעיניי. התאמצתי להחזיק את עצמי, לא להישבר, לא להיראות חלש. שלפתי את הטלפון הנייד שלי – לא כדי להתריס, אלא כדי לתעד את הרגע הזה. רגע שייזכר לעד. תיעוד שיאמר לעולם: “זה קרה לי.”
חבריי, שעמדו בכניסה וראו את ההתרחשות, לא האמינו למראה עיניהם. איך זה ייתכן? כיצד ייתכן שחברם עומד שם, מסורב כניסה, ולא מבין מדוע. גם הם שלפו את המצלמות, מנסים לקלוט מציאות שלא נראית אמיתית.
אני זוכר איך לבי נשבר. לא רק מכעס – גם מעלבון עמוק. פניי התמלאו תסכול וכאב, ולראשונה הרגשתי זרות מוחלטת. לא שייך. לא האמנתי שזה קורה – דווקא כאן, בארץ ישראל. המקום שאמור להבטיח שוויון, צדק, זכויות. למה דווקא פה, דווקא לי?
לא יכולתי לשתוק. זה לא היה רק אני – זו התחושה של כל מי שחווה את מה שאני חוויתי. הבנתי שעליי להיאבק. אסור לי לשתוק. אסור לי להשלים עם זה, גם אם זה יכאיב.
הדמעות לא פסקו, אך משהו בי השתנה. לא רק שלא אשאר לבד עם הכאב – לא אשאיר אותו חבוי בתוך הקירות. אני יוצא להילחם – לא רק למעני, אלא למען כל מי שהודר, כל מי שהרגיש שאינו שייך.
מושפל עד עמקי נשמתי ונחוש שלא לוותר, פניתי אל עמותת טבקה, אשר מייצגת אותי כיום בתביעה זו בבית המשפט ומספקת לי תמיכה ומעטפת ועל כך אני אסיר תודה להם.
בעקבות האירוע, עמותת טבקה הגישה תביעה לבית המשפט.
לצערנו, גם כיום אנו עדים שוב ושוב לתופעות חמורות של אפליה וגזענות, הפוגעות בערכים הבסיסיים של חברה דמוקרטית ושוויונית. טבקה רואה באירועים כאלה פצע מוסרי וחברתי, ועל כן פועלת ללא לאות כדי להוקיעם ולמגרם. העובדה שמקרים כאלה עדיין מתרחשים צריכה להטריד כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל.
עמותת טבקה תמשיך לפעול בנחישות בכל הכלים המשפטיים העומדים לרשותה, כדי להבטיח חברה צודקת, שוויונית ובריאה יותר לכולנו.