אימא ואבא אמרו לי כבר מתחילת השבוע שנעשה יום כייף, בלי גן, רק אני והם.
הבטיחו לי שנלך לקניון ואוכל לבחור איזה משחק שארצה.
קמתי מוקדם – למען האמת אפילו לא נרדמתי מהתרגשות.
אבא הודיע שיצטרף אלינו אח”כ כי יש לו ישיבה חשובה.
אבל אימא, אימא שלי המדהימה כבר המתינה לי במטבח עם עוגה.
היום יש לי יום הולדת.
אימא הלבישה לי את הבגד הכי יפה שיש לי בארון, “סיבה ללבישה” היא ציינה.
היא כהרגלה הייתה כ”כ יפה, כל הדרך לקניון שרנו יחד וצחקנו.
כמה זמן לא בילינו אני ואימא רק שנינו בלי האחים הקטנים והלחץ מהעבודה.
“דניאל” היא חייכה אליי בחום, “זה היום הגדול שלך, היום זכותך לבחור כל משחק שתרצה”
נכנסו לחנות אני ואימא, אלינו נגשה מוכרת “אפשר לסייע?” שאלה ברשמיות.
אימא השיבה עם אותו החיוך “דניאל מחפש משחק מסוים לכבוד יומו המיוחד”.
המוכרת הציעה לא מעט משחקים אבל אני הבהרתי שלא את זה אנו מחפשים.
תיארתי לה בדיוק מה אנחנו צריכים, “ניגמר מהמלאי- היו למשחק ביקוש ע”י כל הילדים”.
התאכזבתי והיא המשיכה בשלה להציע לי משחקים אחרים.
אימא שאלה אם ארצה לנסות דברים אחרים אך השבתי בשלילה. שראתה את אכזבתי הבטיחה שנחפש בעוד חנות עד שנמצא.
ואז המוכרת היא כבר לא מחויכת, הפכה מרוגזת ופלטה בינה לבין עצמה “אתיופים מסריחים” אבל אני שמעתי ולפי המבט גם אימא שמעה.
והחיוך היפה של אימא נעלם, אני יכול להישבע שראיתי אפילו דמעה שמחתה.
היא לא ענתה, רק כאבה, הסתכלה על המוכרת עם כאבה החזיקה בידי ויצאה.
ואני, בכלל לא הבנתי על מה היא כעסה המוכרת הזאת, כבר מההתחלה אמרתי לה שאנחנו מחפשים את המשחק כמו של יונתן.
ולמה היא העליבה אותנו על מה שלא נכון בכלל?
אימא הביטה בי וביקשה סליחה על הבורות של אותה אישה.
אני בכלל לא ידעתי מזה בורות אבל חייכתי כדי שתחייך שוב.
היא חיבקה אותי וביקשה אם נסכים להמשיך את החגיגה בבית “בבטחה” כך היא סיימה.