נכנסתי לחנות בגדים כדי לעשות קנייה פשוטה. לא משהו חריג. יום רגיל, צורך רגיל, רגע קטן של חיים רגילים. רציתי לבחור כמה פריטים, למדוד, לקבל קצת עזרה מהמוכרת, ולצאת. כמו שכל לקוחה נכנסת לחנות, בלי לחשוב פעמיים, בלי לדמיין שאצא משם מושפלת.
כבר מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר.
פניתי לאחת המוכרות וביקשתי סיוע. היא הסתכלה דרכי והמשיכה כאילו לא דיברתי אליה בכלל. עמדתי מולה, חיכיתי, ניסיתי שוב, אבל היא פשוט התעלמה ממני. לא מבט, לא תגובה, לא יחס בסיסי. כאילו אני לא קיימת. כאילו אני אוויר.
ניסיתי פעם נוספת. שוב כלום.
רק אחרי ששאלתי אותה במפורש אם היא עובדת כאן ואם אני יכולה לקבל שירות, היא סוף סוף פנתה אליי. אבל גם אז זה לא היה כדי לעזור. היא השיבה לי ביובש: “אני עסוקה”, למרות שבאותו רגע כלל לא הייתה עסוקה, ומלמלה משהו לעצמה בטון מזלזל.
אחרי שביקשתי ממנה שוב עזרה, וללא כל סיבה, זה קרה.
במקום לענות לי, במקום להושיט יד ולעזור כמו שמוכרת אמורה לעשות, היא הטיחה בי מילים שלא יוצאות לי מהלב מאז: “מה את עושה פה בכלל, אתיופית מסריחה? תחזרי לאתיופיה”.
באותו רגע קפאתי.
עמדתי שם בתוך החנות, מול הבגדים, מול המראות, מול אנשים, ופשוט הרגשתי איך משהו בתוכי נשבר. לא הצלחתי לענות. לא הצלחתי לזוז. רק עמדתי שם עם דופק חזק, עם מחנק בגרון, ועם תחושת השפלה שאי אפשר להסביר במילים.
אבל זה לא נגמר שם.
כשאני עדיין בהלם, בשוק טוטאלי, בלי יכולת להגיב או לעכל את מה ששמעתי, היא הוסיפה ואמרה לי: “כושית מסריחה”.
באותו רגע ההשפלה הפכה למשהו שקשה אפילו לתאר. זו כבר לא הייתה רק קללה. זו הייתה תחושה שמוחקים אותי כאדם. שמסתכלים עליי ורואים לא אישה, לא לקוחה, לא בת אדם, אלא מטרה לביזוי, להשפלה ולשנאה.
באתי לקנות בגדים. לא באתי לריב. לא באתי לבקש טובות. רק רציתי שירות בסיסי, יחס אנושי, כבוד מינימלי. אבל בתוך רגע אחד גרמו לי להרגיש שאני לא שייכת. כאילו עצם הנוכחות שלי במקום מפריעה. כאילו אני צריכה להסביר למה בכלל נכנסתי לחנות. כאילו אני לא אישה, לא לקוחה, לא בת אדם, אלא רק צבע עור, רק מוצא, רק מטרה להשפלה.
וזה מה שכל כך אכזרי בגזענות.
לפעמים היא לא מתחילה בקללה. לפעמים היא מתחילה בהתעלמות. בזלזול. בהחלטה שמי שעומדת מולך לא ראויה אפילו למענה.
ואז, כשהמילים כבר נזרקות בפנים, הן פוגעות עמוק יותר, כי את מבינה שמה שהרגשת מהרגע הראשון היה נכון.
מאז אותו רגע, המשפטים האלה לא עוזבים אותי. הם חוזרים אליי בדרך הביתה. הם חוזרים אליי בלילה. הם חוזרים אליי ברגעים שקטים, כשאני מנסה להבין איך ייתכן שאדם מרשה לעצמו לדבר כך לאדם אחר רק בגלל המוצא שלו.
יש פגיעות שלא משאירות סימן על הגוף, אבל הן נשארות עמוק בנפש. הן מערערות את הביטחון. הן שוברות את תחושת השייכות. הן משאירות כאב, בושה ועלבון, למרות שהבושה לא שלי.
הבנתי שאני לא יכולה לעבור על כך לסדר היום, ופניתי אל עמותת טבקה. מהרגע הראשון הקשיבו לי, האמינו לי, ונתנו לי תחושה שאני לא לבד. הרגשתי שיש מי שרואה את הכאב שלי, שיש מי שמבין שאסור לעבור על מקרה כזה בשתיקה, ושיש מי שמוכן להילחם כדי שההשפלה הזאת לא תיעלם כאילו לא הייתה.
אני יודעת שאני לא היחידה. יש עוד רבות ורבים שחווים רגעים כאלה בדיוק. רגעים שבהם אדם זר מחליט להשפיל אותם בגלל המוצא שלהם, ומשאיר אותם לאסוף את עצמם מהרצפה.
אבל אסור לשתוק. כי השתיקה לא מעלימה את הפצע. היא רק מאפשרת לו להעמיק.
אם גם אתם חוויתם גזענות, השפלה או אפליה, אל תהססו לפנות לעמותת טבקה בטלפון 072-2424622.
